בשביל מה אני נלחם?

כאשר אני משלב משחקי קרבות אשר מבוססים על ניקוד עם ילדים אז אני מוצא שישנו עיסוק מרכזי בניקוד, בניצחון ובהפסד, "כמה כמה???", "כמה לך , כמה לי?". בנינו זה לא רק בעולם הילדים :).

אנחנו הורגלנו לחיות על השגיות, על מדידה, על השוואות ביני לבין האחר. מצב תודעתי זה מקשה על יצירה ופעולה חופשית. שכן התודעה לכודה בתוך כלוב ההשוואה ביני לבין הבחוץ.

בספר הקדום של הבגוד-גיתא נכתב:

"הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בניצחון או בתבוסה..."

"הילחם לשם הלחימה" - הלוחם שעולה לקרב או נקלע לתוכו אינו יכול להרשות לעצמו לחשוב על דברים אחרים, הוא חייב להיות ממוקד בלחימה עצמה, ולנוע מתוך קשיבות פנימה. ככל שיש יותר רעש בחוץ, בתוך הקרב כך עליו להחזיר את הקשב פנימה לתוך עצמו.

אין מטרה – מוזר לחשוב שללוחם אין מטרה, שאין הוא מחכה לניצחון או חושש מההפסד. ברגע שהלוחם יתמקד במטרה אחת אז הוא יפסיד בקרב. יש לזכור שבתוך מצב תודעתי זה של "אין מטרה" יש חופש גדול, אשר יוצר מרחב של אין סוף אפשרויות.

כשם שהלוחם נלחם לשם הלחימה,

כך הוא שמח לשם השמחה,

וחי לשם החיים,

שכן מעבר לאותו הרגע לא קיים דבר.