לחבק ולשחרר - לשאוף ולנשוף

אני לוקח נשימה עמוקה, מחזיק את האוויר בפנים וקופץ למים. החמצן ששאפתי ממלא ומחזיק אותי לזמן מוגבל. כשהחמצן נגמר אני עולה שוב לקחת אויר.

כמה פעמים שמעתם את המשפט "תחזיקו חזק, זה יעבור!?"

אני לא שלם עם המשפט הזה, ויותר מזה, שמתי לב שאנשים שחווים קושי ממשיכים עדיין להחזיק. הם מחזיקים גופנית ונפשית. בולטת במיוחד ההחזקה הגופנית, אפשר לראות שהם לא מוציאים את האוויר החוצה.

ילדים שכל היום צריכים להחזיק, להתאפק בבי"ס ובבית, הופכים את ההחזקה להרגל. לדרך התמודדות שבה הם מחזיקים הכל בפנים, את הכעס, התסכול והעצב. לאורך זמן סגנון ההתמודדות הזה גובה מחיר, פוגע. המערכת הגופנית והמערכת הרגשית זקוקות לפורקן, לשחרור וקיום בעולם.

לכן כשילד מתאמן ונדרש למאמץ אני אומר לו: "תשחרר, תוציא אויר, זה יקל עלייך בהתמודדות עם הקושי והכאב". עבור רוב האנשים, ילדים ומבוגרים כאחד, ההנחיה "לשחרר" שנשמעת פשוטה, למעשה מאוד מורכבת ליישום.

כשאני שואף פנימה אויר ומחזיק אותו, תחושת הכיווץ נותנת תחושת אשליה של מוגנות מסוימת. ואילו כאשר אני מוציא אוויר החוצה אז אני חשוף יותר, הגוף משוחרר יותר. יש מעבר בין נוקשות לרכות.

הנשיפה שמתבטאת ברכות מאפשרת לתת ביטוי להתרחשות הפנימית, לשחרר את מה שיש בתוכי ולפנות מקום להווה. החזקת האוויר היא ההיאחזות בקושי, ודומה למצב בו אני מחבק את הסבל חזק ושומר עליו קרוב. הוצאת האוויר דומה לחיבוק, להכרה בסבל ושחרור ממנו.

לסיכום, קחו שאיפה עמוקה פנימה, התמלאו בחמצן, החזיקו את האוויר לשנייה אחת, ואז שחררו את האוויר החוצה.