למה אנחנו מחזיקים?
מתוך מפגש עם ילד בן 10 אשר אחד הילדים בבית הספר הציק לו ופגע בו:
אני: "כשאתה חושב על מה שהיה בביה"ס מה קורה לך בלב?" הוא: *סוגר את האגרוף שלו חזק ומביט בי אני: "ומה הראש רצה לעשות?" הוא: "לפתוח את היד! אבל הלב לא נתן , הוא סוגר חזק חזק" אני: "ומה איתך, אתה רוצה לשחרר?" הוא: "לא! אני צריך לזכור את מה שקרה כדי שלא אפגע ממנו שוב"
השיחה הזו השאירה אצלי רושם פנימי עמוק. חשבתי על כמות הידיים הקפוצות הקיימות בתוכי ושנוצרו במהלך השנים בתחומים שונים ומבקשות להיפתח, כמו בשיר של ריטה:
" הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא, כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו "
אנחנו רגילים לקפיצות, להאחזות, אבל זה לא הטבע שלנו, זה לא אנחנו. כשאנו שלמים הכל מתקיים זה לצד זה בהרמוניה, היד הפתוחה לצד היד הסגורה יוצרות שלם, שלא ניתן לחלק אותו.