• Amir Tishbi

מאיפוק לביטוי עצמי

המילה איפוק עושה לי אסוציאציה לטיול שנתי בכיתה ג'. אני נמצא באוטובוס ומתחיל להרגיש שאני חייב פיפי. אני שואל בנימוס "מתי מגיעים?", הנהג אומר "עוד שעה". אני ממשיך להתאפק, ומרגיש מבוכה להביע את הצורך שלי ללכת לשירותים ולבקש מהנהג. המחשבה בראשי - "מה נראה לך, שכל האוטובוס יעצור בשבילך?!", "מה אתה תינוק? תתאפק!". אחרי חצי שעה פניתי שוב לנהג ואמרתי לו שאני צריך לשירותים, והוא ענה "תכף מגיעים, תתאפק עוד קצת". הקצת הזה היה עוד חצי שעה. לפחות לא ברח לי , ירדתי מהאוטובוס והלכתי מיד לשירותים(לעץ הקרוב ביותר).

בדוגמה הזו אני מדבר על איפוק פיזי, אך שימו לב: תוך כדי הסיפור השיח הפנימי הוא על האיפוק הרגשי, על לא להביע את הצרכים שלי. מאין פחד להביא אותם לידי ביטוי בעולם, פחד שלא יענו לצרכים ואשאר לי לבד, מאופק...

אני שם לב שהאיפוק זה הצורך של הסביבה, להמשיך בשלה , ללא הפרעות, ללא הטרדות. הסביבה מנסה "לאלף" אותנו, שלא נבטא את עצמנו. בטווח הקצר זה מקל על הסביבה, שכן יש סוג של שקט מסויים, יש שליטה על הסיטואציה. הבעייתיות היא לטווח הארוך, שכן איפוק בלבד אינו מלמד דבר, זה סתימת לבבות. זה יוצר הרחקה שלנו מעצמנו, והמחלקים השונים והמגוונים שקיימים בתוכנו.


המסר שלי בטיפולים זה: מותר לך להרגיש הכל מותר לך לבטא את זה יש לך מקום בעולם



הביטוי עצמו דורש אימון ושכלול, שכן אם ילד "התאפק" זמן רב, אז הביטוי שלו יכול להיות בצורות של אלימות מילולית ופיזית. במצבים אלו הדבר הראשון הוא הכרה ברגש שלו ובצורך שלו לבטא זאת ותוך כדי תנועה ללמד אותו דרכים שונות לביטוי, עד שימצא את הדרך הנכונה עבורו, שמצליחה להעביר את מה שמרגיש בצורה הקרובה ביותר, זאת מבלי לפגוע בעצמו ובסביבה.

לעומת זו ישנם ילדים אשר התרגלו להיות מאופקים, והכל נראה בסדר סביבם, יש להם ציונים טובים, אין הפרעות בשיעורים, הכל מעולה. העבודה איתם היא ללמוד להוציא החוצה, על ידי קול, עלי ידי תנועה. אני פוגש אצלם פחד מביטוי, שמא ישתיקו אותם או יכעסו עליהם. הם זקוקים ללגיטימציה ולאפשרות לבטא מבלי שיפוטיות או ביקורתיות.

בחיבור לעולם אומניות הלחימה – לעיתים אנשים תופסים את דמות הלוחם כאחד שהוא מאופק, בשליטה, אך האמת העמוקה יותר היא שהלוחם קשוב לעצמו, ולרחשים הקטנים והגדולים שנעים בתוכו, והוא בוחר איך לבטא את המתרחש בתוכו בעולם שבחוץ.

14 צפיות0 תגובות